מכשולים בשיחות מכירה

שיחת מכירה היא קודם כל שיחה. ושיחה, היא הזדמנות בשבילנו להקשיב לצד השני ולעצמנו וללמוד.

אז אם בכל שיחה יש פוטנציאל ללמידה וצמיחה, למה לא כל השיחות שלנו הן כאלה? באחת ההליכות שלי לאחרונה התחלתי לחשוב על הדברים שאני עושה באינטראקציות עם אנשים שהם דברים מקטינים, שמונעים את הצמיחה של מי שאני מדברת איתו או איתה. אבל בעקבות שיחה פוקחת עיניים עם אמא שלי התחלתי לחשוב שאולי בעצם אלו הם הדברים שאני עושה שמונעים את הצמיחה שלי. כי אני באמת חושבת שהדבר הכי טוב שאני יכולה לעשות בעולם, ובודאי עבור הסביבה הקרובה שלי זה להמשיך ולהתפתח בעצמי. לגדול.

הדברים שזיהיתי הם: 1. קושי בהצבת גבולות או במילים אחרות: פער בתיאום ציפיות שנובע ממני. לא ברור לי מה בדיוק אני מוכנה ורוצה לתת ולקבל, וגם אם ברור, אני לא מצליחה להגיד את זה. ואז אני נוטרת טינה, כועסת. מהצורך להראות את הכעס לרוב זה גם מגיע עם חוסר פרגון ובכלל הדגשה של הדברים השליליים. 2. שיפוטיות אפשר להגיד ששיפוטיות משמעה לצבוע את כל האדם בצבע של הדבר (השלילי בעיני) שעשה או אמר. אבל אני יותר מתעניינת בזה ששיפוטיות בעצם עושה הפרדה חדה ביני לבין מי שמולי. זה המקום שבו אני לא מתחברת לאותה בעיה שחברה שלי סיפרה שיש לה עם הילדים, שאני לא מוצאת את עצמי בצער הפגיעה של חברה אחרת. ההרחקה הזו היא ההפך מקרבה, מחמלה. בשבילי זה בדרך כלל אומר שאני שיפוטית גם כלפי ולכן מתקשה להכיל את החולשה של הצד השני. 3. פחד לרוב ממה שיגידו או יחשבו. מה יקרה אם אגיד מה אני מרגישה? מה אני רוצה? הניסיון שלי מראה שלרוב יקרה משהו טוב. ועדיין הפחד קיים. אולי אם אפסיק לשער מה הצד השני יחשוב או יגיד אצליח פחות לפחד. אולי אם אצליח להציב גבולות בצורה יותר פשוטה וברורה זה יעזור. 4. יוהרה יש קשר בין יוהרה לשיפוטיות אבל ההיבט שאותי מעסיק הוא העמדה שאני תופסת כשאני זו שאמורה "לדעת". ברגע שאני מחזיקה מעצמי מי שיודעת יותר מהצד השני, ברגע שאני בחוויה של להראות את האור, פספסתי. אם אני מצליחה לדבר מהניסיון שלי, לספר על עצמי ואפילו להציע מסקנות - זה משהו אחד. אבל כשאני שוללת מהצד השני את האפשרות לדעת, אם האגו שלי גורם לי להיות איזה גורו לרגע, שם - הפסקתי לצמוח. 5. ריכוז בעצמי זו סוגיה שהייתי עסוקה בה הרבה. גם חשבתי שאני לא יודעת להקשיב. אני כבר לא חושבת ככה, ועדיין, יכולה ממש לזהות רגעים בהם אני לא באמת מקשיבה. אני עם עצמי, במחשבות שלי, בדברים האחרים שלי או במה שהשיח הזה מעורר בי. ואני כל כך בעצמי שאני לא מצליחה להיות שם עבור הצד השני. ואז, אני בעצם יוצאת מהשיחה בדיוק כמו שנכנסתי אליה. עם עצמי. הפסדתי.

כחלק מתרגול החמלה אני מנסה להזכיר לעצמי שאין לי מה לכעוס על עצמי על כל הדברים האלה. רק לשים לב ועדיף בזמן אמת.

בתמונה- חמניה שזרעתי עם הילדים בגינה ליד הבית, היא צומחת!